אני שמחה להזמין אותך למפגש בוקר נשי ומעצים בנושא הכנה ללידה בשיטת קיי

 שיטת קיי היא שיטת ריפוי עצמי שבעזרתה אפשר לפתור מחסומים, פחדים, טראומות ודפוסי התנהגות מגבלים דרך עבודה עם התת מודע.

בדרך זו אפשר להכין את הגוף ואת הנפש ללידה קלה יותר, טובה יותר וקרובה יותר לדרך שבה את רוצה ללדת.

בהרצאה נדבר על:

- מהי שיטת קיי ועל מה היא מבוססת ואיך מתנהלת הדרכה בשיטת קיי

- נלמד תרגילים פשוטים שיעזרו לנו לזמן לידה טובה

- נחווה הרפיה עמוקה בשיטת קיי

ועוד

 המפגש יתקיים ביום שישי 08.04.2011 בין השעות 9:30-11:30

בביתי שברח' בוסל 7 שכונת בלינסון פתח תקווה (צמוד לכפר סירקין, חנייה בשפע).

 המפגש הוא ללא תשלום ומותנה בהרשמה מראש בטלפון 052-4732856

מספר המקומות מוגבל מאד לכן מהרי להירשם

 **כל אחת מהמשתתפות שתרצה לחוות איתי קורס מלא בשיטת קיי תקבל הנחה של 10%

 קצת על עצמי:

שמי יסמין פליגלמן, אני אמא של עמרי ונעה. אני דולה, מדריכת הכנה ללידה ומדריכה בכירה בשיטת קיי, מטפלת ברפלקסולוגיה, רייקי, תטא הילינג ועיסוי נשים הרות. אפשר לקרוא עליי גם בבלוג שלי: http://blog.tapuz.co.il/yasmindoula

 אשמח לראותך,

יסמין

 

 

 

 

 

 

 

הסיפור הזה מתחיל בפחד.

פחד מהלידה. פחד מאחרי הלידה. אולי גם פחד מהשינוי. אבל בעיקר פחד מהלידה עצמה.

לא ברור לי למה…

אולי פשוט כי לא האמנתי שהגוף באמת מסוגל ללדת, שהגוף שלי באמת מסוגל ללדת. לידה זה משהו שלא שומעים או רואים אותו ביום יום. תמיד רואים אישה בהריון ואז יום אחד נולד לה תינוק. תמיד היה חסר לי השלב הזה באמצע.

תמיד דיברו על זה כמשהו שברור שהוא כואב מאוד אבל עוברים אותו.

תמיד שמעתי סיפורים על כאבים בלתי נסבלים, כאבים לא מהעולם הזה, מהגיהינום, "את מרגישה שאת נקרעת", את תרצי למות, איך שתכנסי לבי"ח את תצעקי "אפידורל"….. ועוד…. ועוד…. ועוד…

מה שבטוח תרם לפחד שלי זו העובדה שיולדת היא על תקן חולה, נוסעת לבית חולים, לובשת חלוק, פותחים לה וריד, דוקרים אותה, חותכים אותה, תופרים לה, עושים לה… עושים לה… הפאסיביות, אוי, הפאסיביות.

אולי גם תרמה לפחד שלי העובדה שבילדותי כל פעם שבכיתי כשכאב לי משהו אמא שלי הייתה זורקת לי משפטים בסגנון "עכשיו כואב לך? חכי כשתלדי" ועוד כל מיני פניני חכמה בסגנון. לא ברור למה היא היתה אומרת את זה. לאמא שלי ולסבתא שלי היו לידות ממש קלות. לאמא שלי קראו 'היולדת עם החיוך'. שלוש לידות היא עברה לבד (אבא שלי היה בעבודה), הפוכה על הגב כמו חיפושית….וחייכה. עד היום היא מספרת כמה היא נהנתה מהלידות שלה וכמה שהן היו מהירות ומתגאה בעובדה שלא כאב לה ושהיא לא השמיעה הגה. אולי זה גם גנטי? אולי…

היה לי ברור שלידה זה דבר הכי טבעי, הגוף בנוי לזה, כמו שאר הדברים הטבעיים שאנחנו עושים בחיים אפילו בלי לחשוב עליהם.

אז למה? למה כ"כ פחדתי?

שנה וחצי לפני שבכלל חשבנו על הריון, התחלתי לשאול חברות שכבר ילדו ולקרוא סיפורי לידה. ישבתי שעות בפורומים ושוטטתי באתרים. קראתי אלפי סיפורים. חלקם טובים ומעצימים, חלקם רגילים, חלקם נוראיים וטראומטיים, חלקם בלי וחלקם עם אפידורל, לידות מכל הסוגים והמינים. קראתי גם המון סיפורים של נשים שילדו כבר כמה פעמים ולא יכולתי שלא לשים לב שבד"כ הלידות הבאות הן יותר קלות ומהירות מהלידה הראשונה.

רוב הנשים שעברו לידות ראשונות טראומטיות שנמשכו שעות על גבי שעות של סבל, שכללו גם חתכים וואקומים (וזה עוד במקרה הטוב), הצליחו לעשות תיקון כבר בלידה השנייה שהייתה הרבה יותר קלה וטובה. איך זה יכול להיות?

הבנתי שכנראה נשים שכבר ילדו, יודעות שהגוף שלהן מסוגל ללדת, סומכות עליו יותר, פתוחות יותר לתהליך הלידה, יודעות לקראת מה הן הולכות וכנראה שגם מפחדות הרבה פחות.

התחלתי לחשוב לעצמי…. איך אני יכולה לחסוך מעצמי את הטראומה? איך אני יכולה לבוא ללידה עם בטחון?

איך אני יכולה לגרום לעצמי להרגיש כאילו שאני בלידה השנייה שלי?

פתאום זה היה לי ברור. אסור לי לבוא עם פחד.

היה לי ברור שאני צריכה עזרה מבחוץ.

לקראת שבוע 30 התקשרתי לליהי.

קצת סקפטית, קצת לחוצה וקצת לא מאמינה שאני באמת הולכת לפעול ולקחת את גורל הלידה שלי בידיים. תגובות של כמה אנשים שטעיתי וסיפרתי להם את התוכניות שלי גרמו לי להרגיש שאני יומרנית. הרי באיזה זכות אני יכולה לבוא מבלי שעברתי לידה מעולם, פעורה ונאיבית ולדרוש לעצמי לידה טובה ולא כואבת?

איך ששמעתי את הקול שלה ידעתי שאני בדרך הנכונה. שיחה אחת וכל התחושות הנ"ל נעלמו. כל התחושות המעכבות, המחלישות שאי פעם היו לי, כל המילים המקטינות שאי פעם נאמרו לי, הכל, הכל התחלף בתחושה שאני עושה את הדבר הנכון, שאני לוקחת את עצמי בידיים ואני לא אהיה קורבן של החברה. אני לא אהיה קורבן של מילים, של שמועות, של חוסר פרגון. אני לא קורבן!

ביחד עם ליהי ניסיתי להגדיר לעצמי ממה אני כל כך מפחדת? ניסיתי לדמיין ולהגדיר איזה לידה אני רוצה? אמרתי לליהי שלא אכפת לי איזו לידה זו תהיה ומה יקרה שם, אפידורל או לא, קיסרי או לא… לא משנה לי… אני רק לא רוצה לצאת עם טראומה.

אני רוצה לצאת עם חוויה טובה, חיובית ומעצימה.

עם ליהי גם הגעתי למסקנה שכדי שתהיה לי לידה טובה אני צריכה להרגיש נינוחה, שלווה, רגועה. להרגיש שאני בידיים טובות. אני צריכה לבטוח במיילדת שאיתי ולהכיר אותה מבעוד מועד. בעצם, אני צריכה מיילדת אישית. ככה בחרתי את פזית שבהמשך התבררה כהחלטה הכי טובה שעשיתי.

מאותו רגע, החלטנו, אין יותר סיפורי לידה לא טובים. אני לא קוראת יותר כאלה. לא רוצה לשמוע על כאלה. לא רוצה לשמוע יותר את המילה כאב ולידה באותו משפט.

חרשתי על אתרי אינטרנט ופורומים, הוצאתי סיפורי לידה טובים (אפילו לא פתחתי, ידעתי רק לפי התגובות באיזה סיפור לידה מדובר) ושמרתי לי אותם על המחשב.

קראתי כמעט כל יום.

דמיינתי לי את הלידה המושלמת בשבילי: אני מגיעה לחדר לידה עם פתיחה גדולה ויולדת מהר, בלי התערבויות, בלי חתכים, בלי כאבים, לידה נינוחה, קלה ונעימה.

ניסחנו ביחד מנטרות ששיננתי כל יום, עבדנו על הרפיות… עשיתי שיעורי בית כל יום, הייתי תלמידה למופת..

לאט לאט באמת התחלתי להאמין שזו תהיה הלידה שלי לאט לאט היה לי ברור שאין בכלל אופציה ללידה אחרת. זו הלידה שלי!

…. ועכשיו לסיפור שלי….

שלב ראשון: הפתעה בשבוע 37 + 4:

יום ראשון ה – 25.4.10 אני הולכת לעבודה, יש לי ניסוי השבוע…בטן ענקית, אני כבדה ועייפה אבל העניינים ממשיכים כרגיל. מרגישה חסרת סבלנות, קצת מדוכדכת, כל מילה שמישהו אומר לי קצת לא במקום ועולות לי דמעות לעיניים. מה קורה לי? בוכה מדי פעם…

דן בא לבקר אותי בצהרים אני בוכה לו (עם דמעות והכל) שנעלבתי ממה שההוא אמר וממה שזאת עשתה…. לא מתאים לי בכלל! מה קורה לי?

כל אחד שרואה אותי אומר לי "מה? את עוד פה?" קצת מתבאסת ואומרת שיש לי לפחות עוד שלושה שבועות להיות פה אם לא חמישה, אז תתחילו להתרגל ותפסיקו לשאול אותי כל דקה אם אני עוד פה! אוף! מה ככה זה יהיה מעכשיו?

יום שני ה – 26.4.10 שעה 1:00 בלילה, אני הולכת לישון.

שעה 2:00 בלילה, מתעוררת בתחושה מוזרה. יש לי פיפי. אני קמה לשירותים.

קצת רטוב לי בתחתונים. מה זה יכול להיות? בטח סתם הפרשה. מחליפה פד.

חוזרת לישון.

חמש דקות עוברות…

אני חסרת מנוחה במיטה. מרגישה מוזר. לא מצליחה לשים את האצבע על מה בדיוק מוזר.

שוב יש לי פיפי. אבל עברו רק חמש דקות!

תוך כדי שאני קמה מהמיטה, משהו זורם ממני. כל כך לא מוכנה לזה… אפילו תיק לידה עוד לא מוכן. לא קניתי כלום עדיין. לא הספקתי לתרגל אפי-נו.

יכול להיות שזו ירידת מים???

מעירה את דן תוך כדי הזרימה…

"דן, נראה לי שיורדים לי המים" מתעורר ולא מבין כמה שניות מה אני רוצה ממנו.

שואל אותי "באמת?"

פתאום זה ממש זרם חזק!!! כל התחתונים והמיטה רטובים. אני קמה מהר…רק עכשיו מתחילה לקלוט.

רצה לשירותים….הכל כל כך רטוב – הפד פשוט נושר לי מהתחתונים.

"נראה לך שזו ירידת מים?" אני שואלת…

אין מקום לספק. מתחילה לרעוד מפחד והתרגשות!!!

דן קם ומתקשר ללניאדו ושואל מה לעשות. "תגיעו." הם אומרים לו.

דן מתחיל לסדר לי תיק לבית חולים. מזל ששמן שקדים הספקנו לקנות לפני כמה ימים.

אני הולכת להתקלח. חושבת לתומי שאם כבר ירדו המים אני לא אטפטף יותר. כן, בטח.

עדיין רועדת! נוסעים ללניאדו.

שלב שני: ממתינים לצירים:

מגיעים ללניאדו. בדיקות. פתיחה – חצי ומחיקה 50% (?) לא כ"כ זוכרת.

זוכרת רק שזה היה ממש רחוק מלידה. מוניטור… אין צירים בכלל.

ארבע לפנות בוקר מתקבלת לאיזושהי מחלקה בלניאדו, לידי בחורה בשמירת הריון בשבוע 28 בערך. דן איתי. עדיין חושך, איך אפשר לישון בכלל?

בוקר מגיע סוף סוף אחרי כמה ניסיונות נואשים להירדם.

בדיקת רופאה, מוניטור – אין צירים. באמת לא מרגישה שום דבר חוץ מכאבי בטן רגילים של התרוקנות. אוף!

הרופאה שואלת באיזו שעה ירדו המים ואומרת שאם תוך 18 שעות אני לא מפתחת צירים אני מקבלת אנטיביוטיקה לווריד ואם תוך 24 שעות לא, אז "יעזרו לי".

לא ממש מבינה מה זה אומר "יעזרו לי" וגם לא ממש מעניין אותי… כי תוך כדי אני מודיעה לעצמי שאני למצב של אנטיביוטיקה לווריד לא מגיעה ובטח ובטח שלא למצב של "יעזרו לי".

קדימה דנה, תפסיקי לפחד, צאי מההלם ותתחילי להתאפס על עצמך.

מעכשיו רק חשיבה חיובית!

מגיעה השעה 9 ועוברת השעה 10…

אני ודן מתחילים להודיע למשפחה שאנחנו בבית חולים. אני מודיעה בעבודה שאני לא אגיע. וואו, אני באמת הולכת ללדת!!!

אנחנו מעבירים את הזמן בשיחות עם הבחורה שמאושפזת לידי ומדי כמה דקות אני מעבירה את זמני בשירותים ובמקלחת.

בערך ב – 11 אני מתחילה להרגיש קצת אי נוחות מדי פעם בבטן ובגב.

אולי מתחיל משהו?

שוב מוניטור… יש צירים פה ושם, ממש חלשים וממש לא סדירים. כל פעם שמופיעה פיק, דן שואל אותי אם אני מרגישה משהו… ממש ממש לא! וכשאני כבר מרגישה…לא מופיע פיק. זה כנראה סתם כאבי בטן רגילים.

שלב שלישי: הנה זה מתחיל:

11 וחצי. מתחילה להרגיש.

בתפקיד המתזמן: דן.

בתפקיד מסובבת האגנים: אני.

הצירים כל חמש דקות בערך. עדיין לא ממש חזקים אך מורגשים יותר ויותר מציר לציר. מעבירה כל ציר בקלות ע"י תנועות והשענות על חפצים שונים (מיטה, כיסא, דן…)

דן הולך לדלפק להודיע שכבר יש לי צירים כל חמש דקות ושיתחילו לארגן את פזית, המיילדת שלי. מתקשרים אליה לפלאפון והביתה ולא תופסים אותה, גם דן וגם מהבי"ח.

החדר מתמלא באורחים שבאים לבקר את שכנתי לחדר. מתחילה להרגיש לא בנוח.

לא רוצה להיות שם יותר! רוצה לחדר לידה הטבעי ועכשיו!!!

בדלפק מתעלמים מדן ומבטלים אותנו במשפטים כמו – "זו לידה ראשונה יש עוד מלא זמן" ו"אי אפשר להיכנס לחדר הטבעי ללא מילדת".

אני מתחילה להתעצבן. רוצה להיות בפרטיות, עכשיו!

דן הולך עוד כמה פעמים ושוב אותו סיפור…

השעה 12. מסכימים סוף סוף לבדוק אותי. הצירים מתחילים להתחזק. מגיעה רופאה ולוקחת אותי לחדר בדיקות ליד. בודקת אותי. פתיחה 2. ראש ממש גבוה.

עושה איזו פעולה. "מה את עושה?". "עוזרת לך" היא עונה לי.

אח"כ הבנתי שעשתה לי סטריפינג כנראה.

אומרת לי שזה יקח עוד זמן. זו לידה ראשונה. ההתקדמות היא בד"כ ס"מ לשעה. עדיין מוקדם מדי להיכנס לחדר לידה.

אני כבר מתחננת. רוצה להיות לבד! לא חוזרת לחדר ההוא! פרטיות!!!

האחות מסכימה שנשאר בחדר בדיקות בינתיים. לפחות זה…

שלב רביעי: הייאוש!

אני ודן בחדר בדיקות לבד. מחליפה לכותונת פולנית שאמא שלי קנתה לי במיוחד ללידה. זה הרבה יותר נוח מהבגדים שלי.

הצליחו כבר לתפוס את פזית, היא בדרך. תגיע עוד שעה בערך.

מביאים לנו כדור פיזיו. אני יושבת עליו. דן יושב על כיסא מולי ואנחנו מחזיקים ידיים. הצירים מתגברים, כל ציר אני עושה סיבובי אגן ודן אומר לי משפטים חיוביים ומנטרות שכל ההריון שיננתי לעצמי. אני כל הזמן חושבת "להרפות", "להרפות" ולהרפות עוד… מרפה בכל ציר ולא מתנגדת.

נשימות סדירות ועמוקות. זה ממש עוזר. זה לא נורא. ממש נסבל.

אני כמו בטרנס… לא יודעת מה קורה איתי בכלל.

עוד סיבובי אגן ועוד… באיזשהו שלב אני אומרת לדן שיפסיק עם המשפטים ורק יגיד לי להרפות. מרגישה שזה ממש עוזר אבל הצירים מתגברים ועוד רגע אני מאבדת את זה.

הצירים ממש קרובים וכואב גם לי בין הצירים. אין מנוחה. אין הפסקות.

אני אומרת לדן שילך לבדוק מה קורה ומה קורה עם פזית? שיגיד להם שהצירים ממש תכופים וכואבים.

דן חוזר, פזית בדרך וצריכה להגיע עוד כמה דקות, הם אמרו שזה בסדר ואין טעם לבדוק אותי שוב… הרי זו לידה ראשונה וההתקדמות היא ס"מ לשעה.

איך זה יכול להיות? כ"כ כואב בפתיחה 2? מה יהיה אח"כ?

אני לא יכולה לעשות את זה!

התייאשתי לגמרי.

אני נשכבת על המיטה בחדר ומתחילה לבכות תוך כדי הצירים הכי מזעזעים וקשים שהיו לי כל הלידה. אני רואה כוכבים בעיניים. ממש ככה.

לא יודעת מה קורה לי, מה קורה איתי. לא מצליחה לנשום בצירים. מזיעה.

זה נורא!

אני רוצה אפידורל! עכשיו!

מבקשת מדן שילך ויגיד להם שיביאו לי אפידורל עכשיו.

דן אומר לי "חכי, בואי נעבור עוד ציר ונראה". אני רוצה להרוג אותו.

דן מנסה לעסות לי את הגב. אני רוצה להרוג אותו.

דן סתם עומד שם חסר אונים. אני רוצה להרוג אותו.

אפידורל!!!

מעבירה כמה צירים כאלה בשכיבה על המיטה בייאוש, בכי וחוסר אונים…

זה היה הרגע הכי קשה וכואב בלידה.

פתאום, אור בעיניים.. פזית נכנסת לחדר….

שלב חמישי: הכל בראש!

פזית נכנסת לחדר קרוב לשעה אחת בצהריים. הייתי בחדר הזה רק שעה.

זה נראה כמו נצח.

אני כבר מרגישה יותר טוב. היא שואלת אם אפשר לבדוק אותי.

ברור שאפשר.

היא בודקת. איזה מתח… ואז היא אומרת לי את המשפט ששינה לי את הלידה:

"את בפתיחה 6, הצירים לא יהיו יותר כואבים ממה שהם עכשיו, את יכולה לעשות את זה!"

זהו. התאפסתי על עצמי. הולכים לחדר לידה הטבעי.

בדרך עוברים בדלפק. עומדת ליד הדלפק עם צירים של פתיחה 6 כמו גדולה. פשוט מתעלמת מהם.

אח של דן מופיע שם (אחרי שביקשנו בפירוש שאף אחד לא יבוא ללידה).

זה מעצבן אותי וזה מחזיר אותי לכאב שלי.

אני צועקת עליו שילך משם ובשביל מה הוא בא?

תוך כדי שאני צועקת עליו, מתחילים לצעוד לחדר לידה.

מגיעים לחדר. אין מפתח. פזית הולכת להביא. מעבירה ציר או שניים במסדרון ליד הדלת של החדר. זה נראה כאילו אני לא אכנס לשם לעולם.

איך שנפתחת הדלת אני נכנסת לחדר ומורידה את הכותונת.

לא יכולה לסבול שום דבר על עצמי.

נכנסת למקלחת. זרם מים מכוון לבטן התחתונה. וואו, איזו הקלה.

כל ציר זורק אותי למקום אחר באמבטיה, לתנוחה אחרת. מעבירה כמה צירים בעמידה ואז מגיעים כמה צירים שגורמים לי לרדת לכריעה.

פזית מאכילה אותי בין הצירים בתמרים. זה נותן לי אנרגיה ומזכיר לי שיש חיים שם בחוץ… אז מה אם אני כאן יולדת העיקר שהעולם כמנהגו.

הכל בסדר. נכנסתי לשגרת התמודדות עם הצירים.

עד שפתאום מגיע ציר שגורם לי לרצות ללחוץ…

שלב שישי: לידה:

יוצאת מהאמבטיה. עולה על המיטה בחדר. נשכבת עליה על הצד. פזית אומרת לי ללחוץ. לא יכולה. לא מצליחה. ללחוץ לא עושה לי טוב.

עוברת לתנוחת כריעה, המרפקים שלי מונחים על פזית… מעבירה כך כמה צירים ממש חזקים שמערבים גם תחושה של ציר רגיל וגם לחץ עצום. (בדיעבד פזית אמרה לי שהתנוחה הזו ממש קידמה את הלידה והיא ממש ראתה איך הראש יורד לקראת הכתרה)

פתאום…. לא מרגישה כלום!

אין כאב, אין לחץ….איזו הקלה. נשכבת על המיטה על הגב. לא כואב לי כלום יותר.

שוכבת ככה כמה דקות. נהנית מכל רגע.

פזית מכינה את הכל מסביב ללידה. קוראת לעוד אחות.

תוך כדי היא משבחת אותי ואומרת שכל הכבוד לי על הכוח סבל ושהיא יודעת שאחרי ירידת מים הצירים הם ממש קשים וכואבים ואני מתמודדת עם זה ממש יפה. תוך שהיא אומרת את זה אני קולטת שבעצם זה לא כזה נורא ושהצירים לא כאלה כואבים.

אפילו קצת לא הבנתי על מה היא מדברת.

אחרי כמה דקות של הרגעות… מתחילים צירי לחץ.

איזה לחץ עצום! כל הגוף שלי מתכווץ ללא שליטה, הסרעפת עולה בכוח למעלה ואני צורחת את נשמתי החוצה. לא כואב לי בכלל. אני לא צורחת מכאב. אני צורחת כי זה לוחץ אותה החוצה וזה ממש עוזר.

מרגישה כאילו תקוע לי אבטיח למטה. איך לעזאזל הדבר הזה אמור לצאת???

פזית מתחילה לעסות את הפרינאום עם השמן שקדים שהבאתי. מרגישה את זה.

מרגישה שהיא מותחת ואומרת לדן שיש עוד מלא מקום. אני קצת נרגעת.

דיברנו על זה מראש. לא רוצה חתכים!

עוד ציר לחץ. מתחיל לשרוף קצת בחלק העליון של הנרתיק (בדיעבד נוצר שם קרע קטנטן עוד כשהראש היה בהכתרה לפי מה שפזית אומרת – מוזר..)

אני עדיין לא מבינה איך הדבר הזה אמור לצאת ממני.

אחרי כמה שכנועים מצד דן ופזית אני שולחת יד ומרגישה את קצה הראש שלה.

אני בשוק. באמת יש שם תינוקת!

עוד כמה צירי לחץ מלווים בצרחות שלי… אני שומעת אותי צורחת ולא מאמינה שזה יוצא ממני. חושבת לעצמי שבטח מי ששומע אותי מבחוץ חושב שאני סובלת סבל נוראי ואני ממש ממש לא!!!

לא כואב לי כלום. אפילו בלמטה לא כואב לי, סתם הרגשה של מתיחה.

פתאום מתיחה ממש חזקה. הציר כבר נגמר ואני מרגישה שזה נמתח עוד ועוד ועוד.

פזית אומרת לא ללחוץ ואני אומרת לה שאני לא יכולה. זה לוחץ לבד.

ואז הקלה….

דן מתלהב "הראש בחוץ, הראש בחוץ"… (הסתבר אח"כ שגם כף יד הייתה בחוץ)

עוד ציר מגיע מיד אח"כ. הפעם אני לוחצת. לא משנה מה, מבחינתי זה יגמר עכשיו.

זה קשה. לוחצת עוד. צורחת.

עוד מתיחה חזקה ופתאום… משהו משתחרר, נחש ארוך וחלק של איברים עובר דרכי. תחושה מדהימה!

3.200 קילו של יצור מתוק, קטן וסגול מונח עלי וצורח. איזה הזוי!

הדבר הענק הזה יצא ממני עכשיו?

השעה 13:42 – לא מאמינה שאני אחרי.

מסתכלת על השעון, כל הסיפור לקח שעתיים…

אחרי שהשלייה יוצאת לוקחים אותי לתפירה. שני תפרים. אחד פנימי ואחד בחלק העליון של הנרתיק. לפרינאום שלום!

איזה סיפור הצלחה, כזו לידה דמיינתי. לכזו לידה ייחלתי!

הכל הלך בדיוק כמו שרציתי ותכננתי.

וכל זה קרה הודות לכמה גורמים:

1. תמיכה ואמונה בזמן אמת – תודה לך, דן ותודה לך, פזית.
2. הכנה, חשיבה חיובית ואמונה שלי בעצמי – תודה לך, ליהי הראל ותודה לשיטת קיי.
3. גנטיקה??? – תודה לך, אמא.
4. אפי-נו? הספקתי לתרגל רק ארבעה ימים וללא הצלחות מיוחדות… אבל הוא עלה 500 ₪ אז תודה בכל זאת.

עוד על שיטת קיי: http://ladaatlaledet.co.il/

שמירת הריון בסיכון גבוה

לאביטל,

 רציתי להודות לך מקרב לב תודה ענקית שאותה אי אפשר לאמוד בכלל מבחינה כספית, על חלקך הענק בכך שנולד לי ילד בריא, בלידה רגילה, שסייעת י להתמודד עם סוגיות קשות, עם בעיות בריאותיות משמעותיות ועם עניינים אחרים, כפי שאפרט בהמשך. מכתב זה, נועד לא פחות מכך, בכדי לספר את הסיפור שלי לנשים אחרות, לשבח בפניהן את יכולותיך ובכך לסייע גם להן. אני גם חושבת שחשוב לפרסם את זה, כדי שנשים אחרות לא יחשבו שהן יכולות לסמוך עליך בלי לעשות עבודה עצמית.

 הגעתי אליך למזלי הרב דרך המלצה של ידידה שלחצה עלי מאוד להגיע אליך. בהתחלה חשבתי שאין לך באמת הרבה מה לתרום לי והייתי מאוד סקפטית לגבי שיטת K, אני מודה בבושת פנים שכל העניין היה נראה לי סתם איזה עוד חלטורה.

עם זאת כאשר התאשפזתי בבית חולים בחודש שביעי להריון החלטתי שהדרך היחידה שבה אוכל להתמודד עם הדרכה נכונה בהריון ראשון היא באמצעות מפגשים אישיים עם מישהי שמוכנה להגיע לבית חולים, ואת היית היחידה ששמעתי עליה ושהסכימה להגיע לבית החולים. מבחינה רפואית קונבנציונאלית לא היה לרופאים הרבה מה לעזור מעבר למה שהם עשו, ולכן באותו שלב אמרתי לעצמי: "או קיי… ננסה, מקסימום אפסיד כסף, אך אם ארוויח הרווח יהיה שווה את זה".

 היום, אני בטוחה וסמוכה שהליווי שלך באמצעות שיטת K במשך כל תקופת האשפוז ושמירת ההריון ועד ללידה הם אלו שסייעו לי משמעותית לעשות את הבלתי אפשרי מבחינת הרפואה הקונבנציונאלית. מהר מאוד הבנתי שאני יכולה לסמוך עליך, שהאפשרויות שלך לעזור לי הן משמעותיות ושיש לך את הכלים המצויינים לשם כך. לא פחות חשוב מכך – מהר מאוד התאהבתי באישיות שלך, והרגשתי שהקנית לי ביטחון שיאפשר לי להתמודד עם הניסיון הקשה מאוד – הן מבחינה פיסית והן מבחינה נפשית שנקרה בדרכי. החלטתי להיעזר בך גם בקורס הכנה ללידה והרגשתי שאני יכולה לסמוך עליך שתהיי גם הדולה שלי. גם שם, בחדר הלידה לא אכזבת בכלל, ונוכחותך הייתה משמעותית במיוחד עבורי.

 הסיפור שלי מתחיל כך: הגעתי בחודש שביעי להריוני הראשון לבית חולים עם מחיקה של 50% צוואר רחם, ולאחר מכן גם פתיחה של 3 ס"מ שבה הורידו אותי לחדר לידה עם הסבר שיכול להיוולד לי ילד עם בעיות נשימה על כל הכרוך והמשתמע מכך, בסופו של דבר הייתי מאושפזת בבית חולים חודש וחצי, ועוד 3 שבועות לקראת סוף ההריון בשמירה מוחלטת בבית – כאשר מצבי השתפר למרות כל הסיכויים, בזכות הסיוע שלך.

האשפוז כלל עירויים, כדורים לעצירת צירים ומה לא. עברתי כל כך הרבה שהיום אני חושבת שבלי העזרה שלך, בטח הייתי מאבדת את השפיות, ואולי גם את ההריון, או שהיה נולד לי ילד מפגר / אחד עם בעיות התפתחותיות משמעותיות. במהלך הטיפול אפילו סייעת לי להתמודד עם בעיות עמוקות יותר מעברי שעלו: מחלה  ממנה אני סובלת שנים רבות, וטיפלת גם "על הדרך" בסוגיות שקשורות למהות האמהות עבורי, בהתייחס להתנהלות קשה של הורי כלפיי במהלך ילדותי. לראשונה בחיי נגעתי איתך בנושאים רגישים ביותר שלא העזתי להעלות אותם לפני כן בפני אף אחד, וסייעת לי לרפא פצעים קשים מהעבר שחשבתי שלעולם לא אצליח להתמודד איתם באמת.

 כשנפגשנו, עוד הייתי עם עירוי של מגנזיום שאיתו הייתי צריכה להיות כל היום, למעט מספר דקות מוגבל ביום שהרשו לי ללכת להתקלח. היה לי חם (תופעת לוואי של העירוי), הרגשתי שאני בוערת בכל הגוף, והייתי בדיכאון מוחלט מהמצב. היו ימים שלמים שהייתי במעקב צמוד (אחד על אחד) של מיילדת, מחוברת למוניטורים 24 שעות ולא יכולתי אפילו להסתובב לשכב על הצד (אלא רק על הבטן) או לעשות צרכים בשירותים… בסוף כאמור, לא רק שהורידו לי את העירוי, הורו לי להפסיק לקחת תרופות ושוחררתי הביתה. שם כבר היו לי מספיק כלים שהקנית לי, כך שלא הייתי זקוקה לעוד פגישה מעבר ל-3 הפגישות שקיימנו בתקופת האשפוז בבית חולים.

מיד כשהכרתי אותך – כבר בפגישה הראשונה הבנתי שיש לי על מי לסמוך ושיש לך כלים לעזור לי. כבר באותו יום, כשהגעת לבית חולים נתת לי כלים שסייעו לי לעבור כל יום ביומו, נטעו בי תקווה ואמונה בעצמי ואפשרו לי לעבור את ההריון וללדת בסופו של דבר באמצע חודש תשיעי(!). כבר ביום הראשון של הכירותי אותך, הרגשתי השתפרה מאוד.

הלידה בסוף הייתה לידה טבעית, עם זירוז ללא אפידורל וללא כאבים (למעט בשעה האחרונה של הלידה, לאחר שקיבלתי זירוז).גם שם היית עבורי ונתת לי הדרכה כיצד להתמודד עם הלידה. בסופה של הלידה אפילו נותרו חלקים מהשיליה בתוך הרחם והייתי צריכה לעבור תהליך של גרידה שמבוצע בדר"כ בהרדמה מלאה. היה לי האומץ, בזכות הכלים שהקנית לי לבצע את הגרידה ללא כל הרדמה וכך התאפשרה לי התאוששות מהירה. יכולתי להחזיק את הילד שלי בזרועותיי הרבה זמן – דבר שהיה חלום בשבילי שחשבתי פעמים רבות שלא אצליח להגשים, וגם יכולתי להיות איתו עוד באותו יום, כשאני חזקה ומאושרת עד הגג. האמת, הגרידה לא כאבה לי בכלל, למרות שהייתה ללא הרדמה.

 מבחינה רפואית, אני רוצה לספר שהרופאים לא מצליחים להבין איך עברתי את כל זה בלי כאבים משמעותיים, ובכלל איך הצלחתי לעבור את ההריון ולשמור אותו עד סופו. רופא בכיר מאוד בבית החולים שצפה בהתנהלות שלי מדי פעם ניגש אלי ואמר לי שהוא לא יודע מה עזר לי להחזיק את ההריון וללדת בצורה הזו, אבל מה שבטוח הוא שאם יש רפואה טבעית, הרפיות ושיטות של אוטוסוגסטיה כמו שאני השתמשתי בהן, אז כנראה שיש רפואה טבעית נכונה. הוא גם אמר, ואני מצטטת: "את מחקת את כל הטקסטבוקים הרפואיים וכתבת אותם מחדש. אנחנו לא מכירים תופעות כאלה של נשים במצבך שהצליחו לשמור את ההריון; מבחינתנו, היית צריכה ללדת בחודש השביעי". אני גם יודעת שמדברים על המקרה שלי היום בהרצאות ובכנסים רפואיים רבים ובכך מציינים שמסתבר שמה שעשיתי אפשרי, ומנסים להבין איך דבר כזה אפשרי.

בנוסף, בזמן הלידה ובעיקר בזמן הגרידה שלאחר מכן הרופאים והמיילדת התפלאו וציינו המון פעמים שאני ממש גיבורה. אני לא גיבורה, אביטל… את הגיבורה שלי, ושל בני! בלעדייך לא הייתי מצליחה לעשות את זה. אחרי הלידה הסתובב סביבי הצוות הרפואי ואפילו במסדרון שמעתי אותם מדברים על המקרה שלי… אין מילים שיוכלו לתאר עד כמה אני אסירת תודה. תודה רבה לך אביטל היקרה, אני אוהבת אותך מאוד. לעולם לא אשכח את תרומתך לחיי ולחיי בני.

מהניסיון שלי איתך גם הבנתי שהשיטה שלך עשויה לסייע לי לא רק בסוגיות רגילות שקשורות בהריון (גם אם הוא רגיל ולא בסיכון) אלא גם בסוגיות אחרות שלא קשורות להריון ולהתמודדות עם משברים אחרים, בין אם מדובר בכאבים נפשיים ובין אם מדובר בכאבים פיזיים  – ואפילו עם חרדות מרופאי שיניים, למשל. אני בטוחה שניפגש שוב, ושעוד אעזר בך, בהריונות הבאים שלי, או בכל משבר אחר שבו אתקל, אפילו רק כדי לרענן עניינים.

את נהדרת – אין כמוך ואין מילים שיוכלו לתאר עד כמה. מעבר לכך, אשמח לשוחח עם נשים שתיקלענה למצבים קשים כמו המצב אליו נקלעתי אני, ולספר להן עוד על השיטות והכלים שבהם נעזרתי.

שלך תמיד, אני.

יקרה!
מכתבך ריגש אותי מאוד. אולם הריפוי לא היה יכול להתרחש אלמלא הפתיחות שלך לקבל ולחקור, וזאת אמרתי לך כבר בפגישתנו הראשונה שבה זיהיתי את רצונך הגדול להצליח. ריפוי דורש להסכים לשינוי ולקבלה ואולי יותר מהכל בזכות המוטיבציה העצומה שלך למרות הקשיים, להמשיך קדימה כשאת חותרת לבריאות ושלום נפשי בחיק משפחתך. העבודה איתך היתה מרתקת ומרגשת ואני מרגישה זכות גדולה להיות חלק מהחוויה של הולדת בנך.
מאחלת לכם בריאות ושמחה
באהבה גדולה, שלך
אביטל

בשבוע שעבר קיבלתי טלפון מאמא בשבוע 36. יש לה ריבוי מי שפיר ובגלל הריבוי העוברית שלה כבר הספיקה להתהפך מראש לעכוז 3 פעמים. כרגע היא במנח עכוז ויש כבר תור לניתוח בשבוע 38. האמא רוצה מאד לידה וגינלית. חווית הלידה הקודמת שלה היתה מדהימה בעיניה והיא ממש רוצה לשחזר את חווית הלידה הזו. הזמנתי אותה אליי להדרכה להיפוך עובר בשיטת קיי והיא אכן הגיעה.

התחלנו בתשאול ארוך על ההריון הנוכחי ועל הלידה הקודמת ועוד כמה פרטים שהיו לי חשובים ואחרי השיחה האשה נשכבה לעבודה בשיטת קיי שכוללת הרפייה עמוקה על מנת להעלות את התת מודע למעלה ואחר כך שיחה שבודקת מה יש שם שגורם לעוברית להיות במנח עכוז שהוא לא המנח הטבעי ללידה.

מראש אמרה לי האמא שהיא טיפוס של שליטה וקשה לה להרפות אבל היא זרמה איתי ובאמת ראיתי שלא היה לה קל להרפות אך בתום ההרפיה היא היתה רגועה, משוחררת ורפויה לגמרי. אחרי ההרפיה שאלתי אותה על החלק הלא מודע שלא רוצה ללדת שקיים בה לצד החלק המודע שמאד רוצה ללדת. בהתחלה היא לא הצליחה למצוא שום חלק שלא רוצה ללדת. היא אמרה שהיא מאד מוכנה ומאד מחכה ללידה. אני לא ויתרתי ושאלתי שאלות בדרכים עוקפות ואז היא פתאם הבינה מה המחשבה שלה שלא מאפשרת לעוברית להיות במנח ראש. עבדנו על החלק הזה. היא היתה מאד נרגשת מהמפגש ומהשיחה שהיתה לנו תוך כדי הרפייה ואמרה שתעדכן אותי אחרי שתלך להבדק.

בתחילת השבוע קיבלתי ממנה טלפון נרגש שהעוברית שלה אכן במנח ראש ושהתור לניתוח בוטל.

היא שמחה לספר לי שאני הראשונה שהיא מתקשרת אליה ואפילו בן זוגה עדיין לא שמע את הבשורה. היא אמרה שהמפגש שלנו היה הדבר הכי חזק ומרגש שהיא חוותה בתקופה האחרונה

איזה כיף להתחיל את השבוע עם בשורות שכאלה

                                                                                                                                            13.8.10

 

שלום לכם נשים יקרות,

אני רוצה לחלוק איתכם את הסיפור הלידה השני המדהים שלי וכמה מחשבות שיש לי לגבי נושא הלידה בכלל.

אני באתי כמו כולם מאותו עולם מודרני, איפה שכל יום אנו נפגשים עם חידושים מעניינים בכל התחומים כולל תחום הרפואה. אני בחורה שאוהבת לחקור הכל וכמו רובינו, אנו  מתעניינים, שואלים לפני הלידה, מי שכבר ילד, איך זה ומה עושים. ודבר מאוד טבעי היום (אני מאוד מקווה שימשיך להשתנות בהמשך), שרוב התשובות שקיבלתי היו, "מה את צריכה לסבול, קחי אפידורל ולא תרגישי בכלל כאבים". בלידה הראשונה, כמעט ולא היה לי שום ספק שככה אני אעשה וגם לא היה לי שום ספק שצירים זה דבר מאוד כואב.

הלידה היתה 13 שעות, כמובן בשלב מסויים הציעו לי אפידורל וכמובן שלא סירבתי, אך הסיפור לא נגמר טוב כמו שמספרים… התינוק נתקע והוציאו אותו בכוח עם וואקום, אמרו שהוא הסתבך בחבל הלידה (בטח, אמא לא עזרה, הוא לבד שם, מנסה לצאת ובמקום לקבל עזרה מאמה, הדביקו לו מכשיר מפחיד לראש והוציאו בכוח). עד היום הלידה הזאת יושבת לי בראש כחוויה מזעזת ונוראית, עם הרבה כאב, זמן ארוך של החלמה ומי אמר שעם אפידורל זה לא כואב!!! מזל שהייתי עם ליהי, הדולה שלי, שתמכה בי, נפשית ופיזית בכל השלבים, עד שקרה מה שקרה.

לכן כשנכנסתי להריון פעם שניה, אמרתי לעצמי, טניה, הפעם זה יהיה אחרת. הפעם אני חייבת להיות בשליטה, אני חייבת לבוא לעזרה לתינוקת שלי בכל שלב של הלידה ואני חייבת לתקן את חווית הלידה.

פניתי לדולה שלי המקסימה, ליהי, לא היה לי שום ספק שגם הפעם אני אעזר בה  וביקשתי ממנה ללמד אותי להתכונן ללידה טבעית, ללא שום התערבות רפואית. אפילו חשבתי ללדת בבית, אך, כמובן פחדתי, כי אני חיה באותו עולם מודרני וחששות שיש לכולנו שיקרה משהו רע. לכן החלטתי ללכת על לידה טבעית בבית חולים, אך בחדר לידה טבעית.

ואז נחשפתי לשיטת קיי בעזרת ליהי כמובן, שלקח לי זמן להתחבר אליה אך בסופו של דבר הבנתי את העיקר. התכוננתי לצירים לא כואבים, לצירים שמקדמים את הלידה, לצירים טובים ועוזרים לתינוקת שלי ולא לכאבי תופת להם ציפיתי בלידה הראשונה.

שבועיים לפני הלידה היו לי הרבה צירים מדומים, הם לא כואבים, הם רק מציקים, אך ליהי אמרה לי כל הזמן: "יותר צירים מדומים, פחות צירים אמיתיים, זמן יותר קצר  של לידה". אם מחשבה זאת, ביליתי שבועיים עם הצירים האלה.

ובא היום של הלידה, כבר בבוקר הרגשתי משהו שונה, גם באותו יום במוניטור, אחות אמרה לי "היום זה היום, תזכרי J". ובאמת ב10 בבוקר כבר הרגשתי שוני בצירים. אבל, נשים יקרות, תאמינו לי בבקשה, "הצירים האלה לא כאבו בכלל". אני ביליתי כל היום בפוף שלי מול הטלוויזיה, עם צירים אלו ולא הרגשתי כאב, רק מן שלווה כזאת, שהיום אני הולכת ללדת.

התקשרתי לליהי, הכנתי אותה, בנתיים החלטנו שאני בבית. אך הפעם הכל הלך יותר מהר, לקראת 5 הצירים התחזקו (אך לא כאבו), יצא לי פקק רירי, והלחטנו לזוז לבית חולים. ופתאום התחיל הלחץ, צריך לנסוע, האם אני אספיק, צירים כבר מתחזקים מאוד מהר, מה יהיה, האם אלד באוטו. תאמינו לי אבל באותו הרגע, הצירים התחילו לכאוב לי. ואז הצטערתי שלא נשארתי בבית, רגועה על הפוף שלי.

נסענו, הגענו, בקושי הגעתי לחדר לידה, כולם בדרך ייחלו לי בהצלחה ולא פלא כל דקה עצרתי וחיכיתי שציר יעבור, אפילו עיכבתי אנשים במעלית, לא יכולתי לרדת בקומה שלי כי בדיוק היה לי ציר J. כמובן קיבלו את זה בהבנה.

משם הכל הלך מהר מאוד, הגעתי עם פתיחה 9.5, כעסו עלי בבית החולים,'איפה הייתי עד עכשיו'. טוב עד לחדר הלידה הטבעית אני זוכרת הכל במעורפל, כי אנשים נכנסו ויצאו, כעסו ורק הפריעו לי להיות עם הצירים שלי.

בחדר לידה טבעית מיד ירדו לי המים (כאילו חיכיתי לרגע זה יחד עם התינוקת שלי שיתנו לנו סוף סוף מקום נורמלי ללדת). התהליך של צירי לחץ לא היה מאוד מהיר וכן כבר הרגשתי כאב וכן אולי באיזשהו שלב התחרטתי טיפה על הדרך שהחלטתי, אך ליהי אמרה לי, את כבר יולדת, אל דאגה, הכל בסדר ועזרה לי בכל מיני דרכים שיודעת (והמון תודות לה על כך).

נעמדתי איך שהיה לי נוח וככה לאט לאט, התינוקת שלי ירדה, ולא יואמן אבל לקח לה זמן למה, כי היד שלה הייתה על המצח בזמן שהיא נולדה, אז היא התעכבה לה שם קצת בדרך. אני במאה אחוז בטוחה היום, שאם הייתי יולדת עם אפידורל, עוד פעם הייתי מסיימת עם וואקום, כי אין מצב שתינוקת שלי שנולדה כמעט 4 קילו, היתה יוצאת ללא עזרה שלי לבד.

הדבר הכי מדהים הוא, הרגשה אחרי לידה טבעית.  זה משהו שאי אפשר לתאר, זה יותר טוב מאורגזמה, זה דבר שמקפיץ לך את כל הגוף, את מלאה אדרנלין, שמחה, אושר והרבה הרבה חושים שאני מבטיחה לך לא תחווי לעולם, רק אחרי לידה טבעית!!!!!

אם הייתי מנוטרלת שבוע לאחר לידה ראשונה. אחרי לידה השנייה ,לקח לי חצי שעה להתאושש. רציתי לרוץ, לקפוץ, לצחוק, לשמוח ולדבר עם כל העולם על הדבר המדהים שקרה לי.

נשים יקרות, אני לא אגיד לכם שלא כאב לי בכלל, כן, אבל זה היה רק בסוף הלידה והכאב הזה שכחתי כל כך מהר ברגע שהתינוקת יצאה, שזה היה שווה בהחלט. יש אמירה שאם הולכים לקראת הפחדים שלנו ומתמודדים איתם, אנו מקבלים בתמורה דברים גדולים יותר שלא ציפינו להם, מאשר אם הולכים באותה דרך כמו כולם. ככה בדיוק קרה לי, אני הרגשתי על פסגת העולם.

אני מאחלת לכולן להרגיש אותו דבר ולהפיק את האושר שאני הפקתי מהלידה שלי.

תחשבו קצת, הרי התערבות בלידה, זה משהו שלעולם לא צריך לעשות (כמובן אני לא מדברת על מקרים שכן חייבים את זה), זה משהו שלא צריך להפוך לתהליך יותר מודרני והיום כן רואים לאט לאט איך גודלת המודעות על כך. תשאלו את החברות שלכן- לא האם זה כואב?, אלה על החוויה עצמה, אלה שכן ילדו טבעיות ואלה שלא, ואתם תראו את ההבדל העצום, אתם תראו כמה לידות מסתבכות אם אפידורל, וכמה לידות מוצלחות הן הלידות הטבעיות.

לפני ההחלטה איך ללדת, תחקרו דווקא את הלידה הטבעית, הרי הטבע הכין אותנו היטב לזה והוא עוזר בכל התהליך ועם כלי עזר (כמו שיטת קיי), החוויה תהיה טובה, מאושרת, מדהימה גם לך וגם לתינוק שלך, שכן כן רוצה להיוולד בדרך הטבעית, ולא שיוציאו אותו בכוח לעולם הזה.

ודבר אחרון, סרט חובה לראות לפני שהולכים ללדת :

http://yes.walla.co.il/?w=2/7828/1646307

 

מקווה שעזרתי למישהו, טניה אלבייס

אם יש לכם שאלות,אתן מוזמנות לפנות אליי: Zorov@wishosting.net

 

אני מניחה שכל אישה הרה חושבת ברמה זו או אחרת על הלידה שלה. מה יהיה שם? כמה זמן זה יקח? איך מרגישים הגלים, הצירים, ההתכווצויות? (כל אחת על פי עולם המושגים שלה) איך זה יתחיל? האם זה יהיה טבעי או בעזרת משכך כאב? ועוד ועוד.

אם את כרגע בהריון ולא משנה באיזה שלב, אני מזמינה אותך לעצום את עיניך ולחזות את הלידה העתידית שלך. הכי מוחשי שאפשר. ממש תהיי שם בכל מאודך. מה את רואה? מה את שומעת? איזה ריחות את מריחה? איך את לבושה? מה הטמפרטורה? מה השעה ביום? באיזה יום זה קורה? איפה זה תופס אותך?איפה את יולדת? איך הלידה מתקדמת? מי נמצא איתך שם? מה את עושה בכל שלב ושלב? איך את מרגישה? על מה את חושבת? איזה תחושות ורגשות עולים בך? באיזה תנוחה את יולדת? ועוד

 חשבי לעצמך על הלידה המושלמת עבורך. מה היית רוצה שיהיה שם, איך היית רוצה להתנהל, איך היית רוצה שהלידה תתפתח, איזו תמיכה את מחפשת, איזו דמות מיילדת תהיה טובה עבורך ובעזרת כל המרכיבים הללו, בני לך את פנטזיית הלידה שלך שעבורך תהיי הכי מושלמת.

זה ברור שכל אחת רוצה ומייחלת למשהו אחר ושונה מהאחרת בלידה ולכן אין באמת לידה אחת שהיא נכונה לכולן אבל קחי לך את הזמן לבחור ולביים את הלידה שעבורך תהיה הכי נכונה וטובה.

את יכולה לדמיין את זה ואת יכולה גם לכתוב את זה לעצמך. תהיי כנה עם עצמך לגבי הרצונות והמאווים שלך והיי מאד בהירה לעצמך כשאת חושבת על הלידה שלך.

היום כבר ידוע שמחשבות יוצרות מציאות אז אם חושבת ומדמיינת את הלידה שלך כמו שאת באמת רוצה, אם את עושה את זה על בסיס קבוע וממש יכולה לראות את התהליך קורה באמת, הרי שאת מזמנת לך לידה שכזו.

 אבל מה יקרה אם זה לא יהיה בדיוק כמו שתכננת?

 מה יקרה אם יהיו קצת שינויים?

 מה יקרה אם הלידה תתחיל בירידת מים ולא עם צירים כמו שתכננת ורצית? מה יקרה אם התכנון שלך הוא להישאר בבית כמה שיותר ולהגיע ממש בלידה פעילה (נניח 6 ס"מ) והגעת לבית היולדות רק עם 3 ס"מ? מה יקרה אם הפנטזיה שלך היא להגיע לבית החולים ומיד לקבל אפידורל ואת מגיעה ואומרים לך שהמרדים יגיע רק בעוד שעה?

זה מצויין לתכנן, לרצות, לאחל, לדעת, להאמין אבל חשוב גם להבין שלא תמיד הכל נמצא בשליטנו. שבכל תוכנית יש מקום לשינויים. 

 כאשר יולדת מגיעה לתהליך הלידה עם ציפיות גדולות מאד ועם רצונות מאד ברורים מה צריך להיות ולא להיות בלידה שלה, אבל היא פתוחה לקבל גם שינויים שעשויים להתרחש. להתגמש אל מול דברים שהיא לא צפתה אותם ולא חזתה אותם, אזי היא תוכל לעבור את המהמורות הללו בקלות גדולה יותר, לקבל אותם ולהמשיך הלאה בתהליך למרות השינויים הלא צפויים.

איך עושים את זה?

ראשית, מודעים לכך כבר בהריון. במהלך ההריון כאשר את מדמיינת את הלידה שלך ואיך את רוצה שהיא תהיה, חשוב שגם תכיני את עצמך לכך שדברים יכולים להשתנות בלידה ושלא הכל תמיד נמצא בשליטתך בכל רגע נתון שהרי יש גם נסיבות חיצוניות. עצם ההכרה בכך שהלידה לא חייבת להיות בדיוק כמתוכנן, מאפשרת גמישות.

לאחר שיש מודעות לצורך בגמישות בלידה, חשוב מאד שתנברי ותחקרי איך את יכולה להתגבר על שינויים שעשויים להתרחש בתהליך הלידה. בררי מול עצמך איזה כוחות ואנרגיות את צריכה להפעיל בלידה על מנת שיתאפשר לך להיות גמישה לשינויים אם יהיו. דרך טובה לעשות את זה היא למצוא תחומים אחרים בחייך שבהם היית גמישה לשינויים-עם חברים, ילדים, עבודה, משפחה, בן זוג וכו' ואחרי שמצאת מקומות בהם את כן מצליחה להיות גמישה, חשבי מה איפשר לך להיות גמישה בכל אותם מצבים ופשוט המירי את הגמישות ואת הדרכים להגיע אליה גם ללידה שלך.  

 אני מאמינה שאישה שמדמיינת את הלידה שלה לאורך ההריון בצורה מוחשית וכנה ועושה זאת כמה וכמה פעמים ובמקביל גם עובדת על היכולת להתגמש אל מול הלידה במציאות וגם מיישמת זאת במידת הצורך בזמן אמת, נכונה לה לידה טובה וחיובית

 בברכת לידה קלה

 יסמין

מאיה הייתה שפנה שלנו בקורס מדריכות הכנה ללידה בשיטת קיי.
שפנות הן נשים מבחוץ שאנחנו מתאמנות עליהן במהלך הקורס: בחלק הראשון של הקורס הכנה רגילה ללידה, בחלק השני גם היפוך עובר, עיבוד טראומות מלידה קודמת, הכנה ללידה רגילה אחרי קיסרי.

למאיה זהו הריון ראשון ולידה ראשונה.
זה סיפורה:

רציתי לספר שאייל נולד בלידה שהגיעה ממש בהזמנה:
6 שעות מתחילת הצירים אייל נולד בלידה טבעית, קצרה וקלה (יחסית ללידה כמובן ) בבית חולים בניו-יורק.
גם האפי-נו עשה את עבודתו נאמנה והיו בסה"כ 2 קרעים קטנטנים.
הצלחתי לשכנע את הד"ר המיילד – בחור צעיר ומקסים!!! שהיה פתוח ל"שגיונות טבעיים" שלא יתן פיטוצין להוצאת השליה ותוך 5 דקות, בין 2 דחיפות למשיכה קלה השלייה יצאה בקלות ובזריזות. בארה"ב לא לוקחים סיכונים כך שמאוד הערכתי את המוכנות והפתיחות שלו לנסות דברים מהסוג הזה.

המון תודה על כל העצות, הרעיונות והחומרים ששלחתן, הכל עזר וחיזק ונתן לגיטימציה לעמוד על שלי ולקבל לידה מדהימה במתנה ותינוק עוד יותר מדהים!!!

רק לפני, רציתי לספר לך שמסתבר שגם לאימא שלי היו לידות ממש קצרות, זריזות ומהירות (גם בלי אפידורל) אז שווה לבדוק אם קיימת קורלציה גם שם.

אני חייבת להודות שהנשימות והכינוס אל תוך עצמי מאוד עזרו. משום מה לא הגעתי לחוצה ללידה ולא פחדתי – הכל נראה לי מאוד טבעי ורגוע. אמנם לא התאמנתי הרבה על שיטת קיי (הפחתת כאבים וכאלה) אבל אני כן חושבת שהצלחתי לתקוע לעצמי בראש שזה יהיה קצר, מהיר ולא נורא כמו שמספרים… ובאמת שלא הרשתי שישתמשו במילה כאב או אפידורל, למרות שבטעות כן אמרו אבל השתקתי את כולם (עד כמה שיכולתי…) וגם אסף עזר להם לשנות את הטרמינולוגיה ל"לחץ". כמו כן אספתי כלים נוספים במהלך הדרך שעזרו לי להבין לקראת מה אני מגיעה.
ילדתי בשבוע 40+ יומיים. הרופא "איים" בזירוז לא טבעי כך שבבוקר אחרי התחילו הצירים ובכלל הסיפור מאוד משעשע:
ביום שישי הייתי אצל הרופא – מיילד וגניקולוג מקסים, אמריקאי יהודי דובר עברית (בין היתר) בחור מאוד אינטליגנטי ונחמד. ה"איום" שלו הכניס אותי להמון לחץ כי הדבר האחרון שרציתי זה זירוז ביום חמישי שעמד להגיע תוך פחות משבוע. לכן כבר באותו יום יצאתי להרבה הליכות והייתי ממש מבוהלת שהתינוק יצא לפני שהוא מרגיש מוכן.
בשבת בבוקר, בערך ב-5:15 התחלתי להרגיש משהו מוזר. הייתי בטוחה שאני לאמרגישה כל כך טוב בבטן. ב-5:30 כבר הבנתי שמדובר בצירים. לאור השעה המוקדמת ריחמתי על בן הזוג שלי אז נתתי לו לישון עד שיתעורר. ממה שזכרתי השלב הלטנטי אמור לקחת הרבה זמן… רק שאצלי הצירים הגיעו בתדירות גבוהה (לא ספרתי) ונמשכו לזמן די קצר. אז הנחתי שהכל בסדר ומתקזז בהתאמה.
בשמונה בבוקר אסף התעורר וראה כדור פיזיו בחדר, מזרן עם מגבות על הרצפה וקיבל את הבשורה שהצירים התחילו. אמרתי לו שנראה לי שיש לו זמן למקלחת וקפה של בוקר בכיף. עדין לא נראה לי הגיוני שלידה יכולה לדלג שלב… בתשע, אחרי שהוא סיים ביקשתי שיקח זמנים ואז התברר שמגיע ציר של 30 שניות כל 2-4 דקות. נפל לי האסימון שכדאי לפחות לדבר עם הרופא.
הרופא המליץ ללכת לבי"ח (טוב, לפחות שעתיים – שלוש היו לי כבר צירים סדירים) ואמר שלבטח ישחררו אותי להליכה של שעתיים עד ארבע עד שתהיה פתיחה טובה (הסיבה לכך הייתה שכשהייתי אצלו יום קודם לכן לא הייתה פתיחה בכלל!!! הכל היה סגור ואטום לחלוטין).
סיימנו לארוז את המזוודה (כי הנחתי שיהיה מספיק זמן להכל בשלב הראשון שבכלל לא היה…) ותפסנו מונית לבי"ח שנמצא ב-upper east side. הגעתי למקום הנכון והכניסו אותי לחדר בדיקות כדי לראות מה המצב. לפני הבדיקה נכנסתי לשרותים להחליף בגדים. איך שהורדתי את השמלה ירדו המים. קראתי לאחות שאמרה שחדר בדיקות די מיותר בשלב הזה ולכן העבירו אותי ישר לחדר לידה.
כדי לא להזעיק את הרופא לשווא מתלמדת בדקה את הפתיחה וגילתה שמדובר כבר ב-7-8 ס"מ!!!!!!
התקשרו לרופא והוא יצא לדרך. הוא הגיע בפתיחה של 9-10 – כך שהרבה עבודה כבר לא נשארה J כמה משמח. אחרי עוד כמה צירים של "לא לדחוף אבל לנשום מהר" הגיעו צירי הלחץ. הסתבר לי בחדר לידה שאין אופציה של כיסא הולנדי (מה פתאום שרופא ישב על הרצפה…) אז בנתיים ישבתי על כדור פיזיו שעזר להפחית את הלחצים. בשלב מסויים כבר הייתי גמורה ורציתי לשבת עם משענת. כמובן שסירבתי ללדת אלא במצב של לפחות ישיבה ישרה וכך היה. הרימו את גב המיטה לכמעט 90 מעלות כך שעמוד השדרה היה ישר והרגיש שהגרביטציה תעזור ותקל.
בהתחלה לא הבנתי מה המשמעות של לחיצות – פשוט לא היה עוד צורך (אז לא הבנתי שזה משהו שמגיע באופן טבעי – הרי זו הלידה הראשונה שלי)… הרופא ניסה להסביר אבל זה לא עבד… אז נתנו לי "לנוח" – כלומר לנשום בצירים האלו. ואז הגיע הצורך לדחוף – בציר השני אייל יצא בריא, שלם ומקסים. השעה הייתה 11:30 – כשש שעות מאז תחילת הצירים.
בעזרת אימון על האפי-נו הצלחתי להימנע מקרע גדול ולא נעים.

חווית הלידה של אייל הייתה פשוט מדהימה. אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי צריכה לעמוד בצירים של 24 שעות – אבל אני בהחלט יכולה לומר שלהגיע רגועה, נינוחה ויודעת מה אני רוצה – מאוד עזר לא לעשות טעויות של לתת לאחרים להחליט עבורי מה נכון או לא נכון לי.
אני חושבת שכל אישה צריכה לשמוע וללמוד עד כמה שניתן ולאסוף מקסימום כלים שיעזרו לה לחוות חוויה נכונה ומתאימה לה. חשוב לדעת ולהכיר את הסיכונים ובעיקר להיות פתוחה לכך שכל דבר יכול לקרות.
אני מאחלת לעוד נשים לעבור חווית לידה כמו שלי ומאחלת לכולכן הרבה בריאות ואהבה לתינוק רך ומקסים כמו שלנו.
מאיה

אתמול בבוקר פגשתי אמא של ילדה מהגן של נעה'לה. בפעם האחרונה שפגשתי אותה היא היתה בשבוע 35 בהריון שלישי והיא סיפרה לי שהעוברית שלה במנח עכוז והיא מאד רוצה לגרום לה להתהפך. עוד היא סיפרה שגם השנייה שלה היתה בזמנו במנח עכוז ונולדה בניתוח קיסרי.

אני מיד סיפרתי לה על שיטת קיי ועל כך שייתכן מאד שמשהו במחשבות שלה גורם לעובריות להיות במנח עכוז. אמרתי לה לבדוק עם עצמה מדוע היא לא רוצה ללדת או מדוע העוברית לא רוצה להיוולד (שהרי מבחינה פיזיולוגית, עכוז זה לא מנח ללידה). המלצתי לה לקרוא על שיטת קיי באינטרנט וכמובן המלצתי לה גם על אחת המדריכות באיזור. מאז לא ראיתי אותה

עד אתמול…

אז היא סיפרה לי שהיא ילדה לפני חודש בלידה וגינלית ארוכה וטובה ושהיא מודה לי על השיחה שהיתה לנו כי מיד לאחריה היא קראה על שיטת קיי באינטרנט. היא אמרה לי שפתאם היא הבינה מדוע העוברית שלה בעכוז, עד אז היא לא הבינה שהיא זו שלא מאפשרת לעוברית להתהפך. אחרי שנפל האסימון היא עבדה על עצמה והופ, העוברית התהפכה למצג ראש

איזה אושר….

 

שיטת קיי ללידה קלה – איך לא סיפרו לי על זה קודם?

‏לפני כשלוש שנים ילדתי את בני הראשון בלידה שהחלה בלילה שלם של צירים בבית, המשיכה בהגעה לבית חולים במצב לידה ו-8 ‏שעות בחדר הלידה הטבעי, והסתיימה בניתוח קיסרי חירום בגלל מנח עורף אחורי.
‏במהלך ההריון, למדתי רבות על נושא הלידה, הייתי פעילה בפורומים, קראתי ספרים, ובכלל אספתי מידע
היכן שרק יכולתי. ‏התעמלתי בחוג פילאטיס ויוגה לנשים הרות, תרגלתי תנוחות, נשימות ותנועתיות, עשיתי קורס הכנה
ללידה במקום מומלץ, בו למדתי שוב על נשימות תנוחות עיסויים, וגם על ההתמודדות מול נהלי בית
החולים. ‏
הרגשתי שהגעתי ללידה מוכנה. ניתוח קיסרי בכלל לא היה אפשרות מבחינתי. שמעתי הרבה סיפורי
לידה, גם כאלה שנגמרו בהתערבויות, אבל מה פתאום שזה יקרה גם לי? זו לא היתה אופציה.
‏אחרי הלידה כשישבתי עם בעלי וניתחנו מה היה, ראינו שכל הדברים שקרו בלידה היו מנוגדים לחלוטין
לתכנית הלידה שלנו. איך זה קרה???
‏מספר חודשים לאחר הלידה התחלתי שוב ללמוד ולהתעניין בנושא הלידה. החלטתי שללידה הבאה אני
אגיע מוכנה. קראתי הרבה על לנל"ק (לידה נרתיקית לאחר קיסרי-VBAC ‏) וידעתי שזאת המטרה שלי.
לפני כשנתיים שודרה בטלויזיה סדרה תיעודית עם מיקי חיימוביץ שנקראה "אמא יקרה לי". בקטע קצר
בפרק השלישי בסדרה שדיבר על פונדקאות, צולמה הלידה של אם פונדקאית בשם תמר. בלידה נראית תמר
כשהיא יולדת בתנוחה גבוהה של כמעט ישיבה, כך שבוודאי אינה תחת השפעת אפידורל, והיא נראית נינוחה
ורגועה. כאב זה בהחלט לא משהו שהיה שם.
‏הקטע תפס את עיני. בחצי מילה אמרו שם משהו על שיטת קיי, ואני החלטתי שגם אני רוצה לידה כזו
והתחלתי לברר בנושא.
‏הרצתי חיפוש באינטרנט על השיטה ומה שגיליתי הדהים אותי. השיטה מדברת על לידה ללא כאב, זורמת
וקצרה מהמקובל. באתר הופיעו כל מיני סיפורי לידות, בלי אפידורל אבל גם כאלו עם, של נשים שונות
שחוו את חויות הלידה שלהן אחרי הדרכה קצרה (שלושה מפגשים אישיים של שעתיים) והרבה עבודה
עצמית. ובכל הסיפורים בלטה העובדה שהן חוו חוויות לידה נעימות וטובות מבחינתן, ממש כמו שציפו
וחלמו.
‏הדבר הראשון שעלה לי בראש מיד היה "איך לא שמעתי על זה קודם??" אם יש באמת דרך לגרום ללידה
שלי להיות להיות קלה ונעימה (כן, אלו לא מילים גסות) וכל זה בסה"כ אחרי הדרכה קצרה ועבודה עצמית
נעימה, איך זה שמישהו לא צועק את זה כבר לשמיים?? איך יכול להיות שבכל הפורומים הרבים
שהסתובבתי בהם וביניהם פורומים של לידה טבעית לעולם לא שמעתי על השיטה??
‏לפני מספר חודשים, אחרי התלבטוית בחיי המקצועיים, החלטתי ללמוד משהו נוסף על עבודתי
כמהנדסת אלקטרוניקה, ומיד קפצה לי לראש האופציה לעשות משהו בתחום הלידה שבו אוכל גם לתרום
לנשים אחרות. חיפוש קל באתר העלה שישנו קורס מדריכות בשיטה.
בפגישה של כעשרים דקות עם תמר עילם (כן, הפונדקאית) שהיא הוגת השיטה, הוקסמתי כל כך מאישיותה שהרגשתי שזו הזדמנות לקבל כלים אמיתיים לחיים בכלל ולא רק ללידה. החלטתי שאני עוברת את הקורס הזה.
ככל שעובר הזמן האמונה שלי בשיטה הולכת וגוברת. על אף היותי אדם פרקטי ומחושב, ואולי דווקא בגלל זה, אני מאוד מתחברת לכלים של השיטה שעשויים ברושם ראשוני להיתפס כמאד רוחניים, אך בפועל מלווים כולם בהסברים נוירולוגיים ומחקרים תומכים.

‏אז מה זו בדיוק שיטת קיי?
‏שיטה לריפוי עצמי מודרך, שמתבססת על ההנחה הברורה לכולנו שהאיבר החזק ביותר בגוף הוא המוח.
המוח שולט על כל המתרחש בגופנו, החל מהמכניקה והביומכניקה שלו, דרך התחושות ועד המחשבות
והרגשות.
‏לכן ע"י עבודה עצמית על חלקו המודע והתת מודע של מוחנו באמצעות כלים מתאימים, נוכל לשלוט בהרבה
דברים שמתרחשים בגופנו ובחיינו, דברים שעד היום חשבנו שאין לנו עליהם שליטה.
‏מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים באופן גורף כי עוצמת כאב, הנמדדת ע"י שיקוף הפעילות בחלק
האחראי על הכאב במוח (cingu1ated cortex ‏), משתנה ללא היכר מהציפייה שלנו לכאב.
‏במחקר מסוים הוכח כי הכוח של ציפייה פחותה לכאב גדול מכוחו של מורפיום לשיכוך כאבים, כלומר, אם אנחנו לא מצפים לכאב יכאב לנו פחות.
‏השיטה משתמשת בכלים של הרפיה, דמיון מודרך, חיזוקים וניתוח לשיחרור תקיעויות מחשבתיות, במטרה
להביא אותנו למוכנות אמיתית ללידה, ולהפוך את הלידה לחוויה הטובה ביותר עבור כל אחת ואחת בהתאם לציפיותיה.
‏ותאמינו- לידה לא חייבת לכאוב. לידה יכולה להיות קלה ונעימה.